פסק-דין בתיק עפ"א 4/08

השופט שאהר אטרש

1.         כתב האישום שהוגש לבית משפט השלום בטבריה ביום 28.3.05 ייחס למערער שלוש עבירות של תקיפה בנסיבות מחמירות, עבירה לפי סעיף 379 + 382(ב)(1) לחוק העונשין, התשל"ז - 1977 (להלן: " חוק העונשין"), בגין תקיפת המתלוננת, סיגלית אוחנה, שהיתה חברתו לחיים של המערער (להלן: " המתלוננת"), במשך כ- 8 חודשים עובר לתאריך 7.3.04, כאשר בתקופה זו עבר המערער להתגורר בביתה של המתלוננת בבית שאן.

            כ- 3 חודשים לפני 7.3.04, במוסך "יהודה אגזוזים" השייך למערער, הנמצא באזור התעשיה בבית שאן, היכה המערער את המתלוננת עם אגרופיו בחלקי גופה השונים, בעט בה עם רגלו ומשך בשערות ראשה והפילה ארצה (להלן ייקרא לארוע זה: " הארוע הראשון").

כחודש ימים לפני 7.3.04, בביתה של המתלוננת, היכה המערער את המתלוננת עם אגרופיו בגופה ומשך בשערות ראשה (להן ייקרא לארוע זה: " הארוע השני").

כשבוע וחצי לפני 7.3.04, בעת שהמתלוננת נסעה ברכב בו נהג המערער ובעת שנסעו בכביש 6, סמוך לשעה 24:00, היכה המערער את המתלוננת עם אגרופו בפניה (להלן ייקרא לארוע זה: " הארוע השלישי").

2.         אף שהודה שהמתלוננת היתה חברתו לחיים בתקופה הרלוונטית, כפר המערער באשמות שיוחסו לו וטען, כי המתלוננת רוצה לנקום בו על שרצה לסיים את הקשר ביניהם. בישיבה מיום 22.9.05 ובישיבה מיום 14.11.05 נשמעו עדויותיהם של חלק מעדי התביעה, לרבות המתלוננת; בפתח הישיבה מיום 23.1.06 הודיע התובע, כי לאחר שבחנה התביעה את העדויות והחומר בתיק, יש בדעתה לבקש מאסר בפועל למערער אם יורשע; בעקבות כך מונה למערער סניגור מטעם הסניגוריה הציבורית, עו"ד אלכביר, אשר ביקש לזמן את המתלוננת לעדות מחדש; בית משפט קמא נעתר לבקשתו והמתלוננת נחקרה חקירה נגדית על ידי הסניגור.

            בתום שמיעת הראיות, זיכה בית משפט קמא את המערער, מחמת הספק, מן העבירה שיוחסה לו בגין הארוע הראשון והרשיע אותו בעבירות שיוחסו לו בארועי התקיפה השני והשלישי; בעקבות כך, נדון המערער למאסר לתקופה של 12 חודשים, מהם 6 חודשים בפועל אשר ירוצו בעבודות שירות במתנ"ס מרכזי בית שאן והיתרה על תנאי למשך 3 שנים, תשלום פיצוי למתלוננת בסך 4,000 ש"ח וקנס בסך 1,500 ש"ח.

3.         הערעור שבפנינו מופנה הן כנגד הכרעת הדין והן כנגד גזר הדין על שלושת רכיביו.

4.         באשר לארוע הראשון, בית משפט קמא בחן את עדותה של המתלוננת אל מול עדותו של המערער ועדויותיהם של מרדכי פרץ (עד תביעה - בעל עסק הצמוד לעסקו של המערער) ודוד שטרית (עד הגנה - בעל עסק המרוחק כ- 30 מטר מעסקו של המערער) והעדיף את גרסת המתלוננת על פני גרסת המערער, שלפיה, היה ויכוח בינו ובין המתלוננת אך הוא לא תקף את המתלוננת; יחד עם זאת, נותר ספק בלבו של בית משפט קמא אשר הובילו למסקנה, שיש לזכות את המערער. בית משפט קמא שב והדגיש כי בשיקלול העדויות נוצר ספק סביר שהוביל לזיכוי המערער, אך אין בכך משום אי מתן אמון בדברי המתלוננת אלא היפוכם של דברים.

באשר לארוע השני, אשר התרחש בביתה של המתלוננת, כאשר רק היא והמערער נכחו במקום, סבר בית משפט קמא, כי עדותה של המתלוננת זוכה לסיוע בדמות עדותו של המעסיק שלה, עמרם עמית, אשר העיד כי המתלוננת התקשרה אליו ואמרה לו, שחבר שלה היכה אותה ולכן היא לא יכולה להגיע לעבודה. בית משפט קמא בחן את עדותו של המערער ומצא שלא לקבלה, שכן המערער הותיר עליו רושם של אדם מניפולטיבי אשר נמנע בכל דרך ממבטו של בית המשפט. לא זו אף זו, בית משפט קמא התרשם, כי המתלוננת חוותה את הארועים כפי שהעידה, שכן היא הרבתה לבכות ובית משפט קמא הבחין לא אחת ברעד בלתי רצוני החולף בגופה כאשר חזרה ותארה את ארועי התקיפה ובכלל זה ארוע התקיפה השני. בית משפט קמא ראה לנכון להדגיש, כי הוא הדריך את עצמו כי בפניו עדות יחידה ומצא, כי עדותה של המתלוננת ניכרת באותן סגולות הנוטעות בלבו של בית המשפט את ההחלטה, כי יש להרשיע את המערער לאורן. עוד סבר בית משפט קמא, כי שיקלול מכלול הראיות מוביל אף הוא למסקנה, כי יש להרשיע את המערער ואין בעובדת זיכויו באישום הראשון, כדי לכרסם במשקל הראיות באישום זה. 

באשר לארוע השלישי, אשר ארע בנוכחות העד אביחי מזרחי, חברו של המערער, ובמהלך שיחה טלפונית של המתלוננת, עם חברתה, אפרת תורג'מן, מצא בית משפט קמא להעדיף את גרסת המתלוננת על פני גרסת עדי ההגנה, משנתן אמון מלא בעדותה של אפרת ולא נתן אמון בעדויותיהם של המערער, אביחי (חברו של המערער) וזהבה עובדיה (גיסתו של המערער), שכן המערער מסר גרסה חדשה באשר לארוע השלישי ואילו אביחי וזהבה, אשר הגיעו יחד עם המערער לבית המשפט וביקשו בעדותם להטיב עם המערער, מצא בית משפט קמא לתת לעדותם משקל אפסי בשל הסתירות המהותיות שדבקו בעדויותיהם.

5.         טענתו העיקרית של המערער הינה, כי לא ניתן, בנשימה אחת לזכות ולהרשיע את המערער באישום אחד כאשר העדות המרכזית היא של עדה אחת. המערער סבור, כי מקרה זה הינו חריג לכלל, לפיו, ערכאת הערעור אינה מתערבת בממצאי מהימנות, ומצדיק את התערבותה של ערכאת הערעור, משלא היתה הצדקה עניינית ומשפטית לתת אמון בלתי מסוייג בעדותה רצופת הסתירות, התמיהות והתהיות של המתלוננת וכי מן הראוי לקבוע כי עדות המתלוננת בלתי אמינה ולפיכך לא ניתן לקבוע ממצאים מרשיעים על-פיה, או לחלופין, קיים ספק סביר, שהמתלוננת העלילה על המערער עלילת שווא באופן המצדיק זיכויו.

            באשר לארוע השני, טוען המערער, כי שגה בית משפט קמא בקובעו, כי הוא מאמין למתלוננת אף כי זו " לא נתמכת בראייה ישירה כלשהי כדוגמת תעודה רפואית".

            עוד טוען המערער, כי שגה בית משפט קמא בקובעו, כי התרשם " כי המתלוננת חוותה את האירועים כפי שהעידה" ובתמיכה לקביעה שגויה זו ציין בית משפט קמא, כי " המתלוננת הרבתה לבכות והבחנתי לא אחת ברעד בלתי רצוני החולף בגופה כאשר חזרה ותארה את אירועי התקיפה ובכלל זה אירוע התקיפה השני", אף שהסניגור לא שמע ולא הבחין בבכי כלשהו מצדה ואף לא ברעד שחלף בגופה, עובדות שלא מצאו ביטויין בפרוטוקול הדיון.

            באשר לארוע השלישי, טוען המערער, כי שגה בית משפט קמא משהעדיף את גרסת המתלוננת על פני גרסת עדי ההגנה חרף הפירכות שדבקו בגרסתה. המערער משיג עוד על קביעותיו של בית משפט קמא, לפיהן, ניתן משקל אפסי לעדותו של עד ההגנה אביחי מזרחי, מחד, וניתן אימון מלא בעדותה של אפרת תורג'מן, מאידך.

            בשל כל אלה, מבקש המערער לזכותו משני אירועי התקיפה בהם הורשע.

6.         ב"כ המשיבה מבקשת לדחות את הערעור. לטענתה, בית משפט קמא עשה שימוש בפררוגטיבה הנתונה לו כערכאת הדיון הזוכה לבחון את עדויות הצדדים, וקבע קביעות מהימנות המתבססות על התרשמותו האישית מן העדים כמכלול, ובבחנו את המכלול האמור מצא, כי עדות המתלוננת בכל הנוגע לאישום הראשון אין בה די על מנת להרשיע את המערער מעבר לספק סביר, מה שאין כן לגבי שני האישומים האחרים, לגביהם נמצא חיזוק הולם בדמות המעסיק ועדותה של אפרת. בשל כל אלה, אין מקום, לשיטת ב"כ המשיבה, להתערבות ערכאת הערעור בקביעות המהימנות של בית משפט קמא.

7.         עיקר טרוניתו של ב"כ המערער היא בשאלה, אם ניתן "בנשימה אחת לזכות ולהרשיע את המערער באישום אחד כאשר העדות המרכזית היא של עדה אחת"; לשיטת ב"כ המערער, משזיכה בית משפט קמא את המערער מן האישום הראשון, מן הראוי היה שיזכה אותו גם מן האישומים הנוספים, שעה שמקורם באותה עדת תביעה - המתלוננת, גב' סיגלית אוחנה.

8.         טענותיו של המערער במסגרת ערעורו על הכרעת הדין מופנות כנגד קביעות המהימנות של העדים שהעידו בפני בית משפט קמא, בעיקר, נגד קביעת המהימנות של המתלוננת.

            הכלל הוא, כי בעקרון שאלת המהימנות מופקדת כל כולה בידיה של הערכאה הראשונה, הרואה ושומעת את העדים ומתרשמת מהם ישירות ובאורח בלתי אמצעי (ספרו של קדמי, על הראיות, חלק שלישי, עמ' 1631).